כאשר מעשה של אדם מסויים גרם נזק לאחר אין זה מספיק להוכיח קשר סיבתי עובדתי בין מעשיו של המזיק לפגיעה בניזוק, כדי לחייבו בפיצוי על הנזק, אלא יש להוכיח גם קשר סיבתי משפטי.
במסגרת תביעת רשלנות רפואית יש להוכיח קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות לבין הנזק, לצד הוכחת עצם הסטייה מחובת הזהירות.
כלומר, יש להוכיח, כי המזיק, כאדם סביר, התנהג בצורה המתפרשת כשלילית או לא ראויה (הפרת חובת זהירות המוטלת עליו) וניתן היה לצפות כי התנהגות שלילית זו תגרום לנזק כפי שארע בפועל. לשם כך פותחו בפסיקה שלושה מבחנים:
מבחן השכל הישר, שתכליתו בדיקה האם נגרם הנזק בשל ההתנהגות העוולתית.
מבחן הסיכון, הבוחן האם הנזק הוא בגדר סיכון שהתממש, בנסיבות אותן ביקש המחוקק למנוע.
ומבחן הצפיות, הבוחן האם סוג הנזק שנגרם יכול היה להיות צפוי מנקודת מבטו של המעוול/המזיק.
כאשר לא ניתן לקבוע בבירור מה גרם לנזק, עולה גם הסוגיה של עמימות סיבתית ורמת ההוכחה הנדרשת.
בעוד שסוג הנזק והליך הגרימה חייבים להיות ניתנים לצפייה ע"י המזיק הסביר, בהתאם לאותם מבחנים, הרי שהיקף הנזק והצורה המדוייקת שלו בדרך כלל אין צורך להוכיח את הצפיות ביחס אליהם.
משהוכח כי ניתן היה לצפות את עצם התרחשותו של הנזק כתוצאה מהפעילות העוולתית, על המזיק להניח, בדרך כלל, כי קיים טווח רחב יחסית של מופע הנזק מקל ועד חמור, כל האפשרויות הסבירות מצויות בטווח הצפיות.