Menu

נותנים לך, קח!

על השגיאה הרווחת בקיבוצים בהעדפת “שיוך חוזי” על פני “שיוך קנייני”.

המהפך של שנת 77 סימן את תחילת הסוף של הקיבוץ במתכונתו ההסטורית. היעדר תמיכה מצד הממסד, לצד מדיניות כלכלית כושלת, הביאו את מרבית הקיבוצים לעברי פי פחת.

המשבר העמוק, תחושת המחסור וחוסר הביטחון הכלכלי, כמו גם עזיבת הבנים, וחילופי הדורות בקומת המזכירות, הביאו לשינוי הדרמטי של העברת האחריות להשתכרות לידי החבר, ע”י מעבר לשכר דיפרנציאלי ,הפרטת השירותים והקמת מרכזי רווח, באופן שייגרום לייעול וחיסול קיני אבטלה מוסווית.

לצד זה, התעורר הרצון לשיוך הנכסים ישירות לחברים, באופן שימנע חשיפה של בתי החברים, להליכי מימוש וגבייה של נושים חיצוניים, ויבטא את תרומתם של החברים הותיקים לקיבוץ בעידן הטרום דיפרנציאלי, ע”י מנגנון דמי חכירה תלוי ותק והענקת זכות הורשה, כביטוי לצבירה מהותית של זכויות לאורך שנים ודורות.

מזה 20 שנה מצויה התנועה הקיבוצית בעימות מתמשך מול מנהל מקרקעי ישראל מצד אחד והקשת המזרחית הדמוקרטית מצד שני , ביחס לתנאי השיוך הקנייני וההטבות המוקנות בו לחברי הקיבוץ. עימות זה הביא למעשה מחד להקפאה דה פאקטו של בניה לצעירים בקיבוצים, ומאידך למדרון חלקלק בהחלטות המנהל ביחס לתנאי החכירה, כאשר המגמה ברורה: הרעת תנאי החכירה של חברי הקיבוצים.

בד בבד, עם חלוף השנים, והעליה בכוחם של החברים שהתקבלו לחברות לאחר “היום הקובע”, קיימת שחיקה מתמשכת, בנכונות הפנימית לממש את תנאי החכירה הנותנים עדיפות לחברים הותיקים.

הסכסוך המתמשך עם המנהל, השחיקה בכוחם של החברים הותיקים, והנטייה הממסדית – סוציאליסטית הידועה, של שימור הנכסים בידי הממסד פן יפלו בידי כוחות האופל, העלתה את החלופה של השיוך החוזי, כלומר השארת הבעלות בנכסים בידי הקיבוץ ושיוכם לחברים בהסכם חוזי פנימי. כאשר אלמנט הותק בא לידי ביטוי רק בשווי הבנוי. לדוגמא: נניח מגרש של 330 מ”ר בקיבוץ במרכז הארץ שוויו 1,500,000 ש”ח ועלות הבניה של בית בגודל 140 מ”ר הינו 600,000 ש”ח, אזי הביטוי למרכיב הוותק יהיה רק בעלות הבנוי ולא ביחס לחלק העיקרי, שהוא עלות הקרקע הנשמרת בבעלות הקיבוץ.

כבר בנקודה זו קיימת פגיעה של ממש בזכויות החברים הוותיקים, שלפי החלטה 751 יכלו לשייך את הקרקע קניינית בעלות מינימלית של 11% משווי הקרקע, וגם לפי החלטה 1155 הנוכחית שאושרה ע”י בג”צ, יוכלו לרכוש זכויות ברות הורשה בעלות של 3.75% בלבד משווי הקרקע, כאשר ההשלמה של 29.25% תיעשה רק בעת מימוש הנכס. ברור שגם מי שלא היה חבר לפני היום הקובע יוכל לרכוש על פי ההחלטה זכות קניינית בקרקע בעלות של 33%, לעומת 91% כמקובל. ברור שככל שערך הקרקע גבוה יותר, כך גם גדלה שווי ההטבה הניתנת.

עדיפות הזכויות הקניינית על פני הזכות החוזית ברורה לכל המצוי בתחום. הזכות הקניינית מנתקת את החבר מתלות בממסד בכל הנוגע לבית המגורים, שהופך לרכושו שלו בבחינת “ביתו הוא מבצרו”, הוא רוכש זכות מלאה בזכות בעלת שווי משמעותי, שניתן למנף אותה מבחינה כלכלית לצרכיו ולצרכי ילדיו, בין אם ע”י מכירה ובין אם ע”י שעבוד (על מנת לפשט, זה כמו לקבל בית ברחוב אלנבי במשחק המונפול) .

החבר רוכש זכות ברת הורשה ויכול לסייע לילדיו כמקובל בעולם הרחב, הוא אינו חשוף עוד להליכי שעבוד עיקול ומימוש מצד נושים של האגודה, והחשוב מכל, החבר הוותיק וצאצאיו זוכים בנתח הראוי להם בעוגה הקיבוצית, תוך הכרה בתרומתם בעידן הטרום דיפרנציאלי, במציאות של קיבוץ המתפרק מנכסיו החומריים.

השיוך החוזי, שיהיה ברור לכל, הוא שלב ביניים שמטרתו “דחיית הקץ”. חוקיותו מוטלת בספק (לדעתי אינו חוקי לאור החלטות המנהל), וספק אם יעמוד במבחן משפטי ובמבחן בג”ץ.
בשלב הביניים הזה נותר הקיבוץ בעל זכויות החכירה בקרקע, השווי הכלכלי שיכול החבר להפיק מהנכס לצרכיו ו/או לצורך הורשה הוא מינימלי. החשש מפני חשיפה לעיקולים ושעבודים של הנכס בשל חובות הקיבוץ נשאר בעינו. העדיפות שניתנה לחברים הותיקים במסגרת הליך השיוך, אינה באה לביטוי מלא, ורק בחלק קטן משווי הנכס.

התחלתי במהפך של 77 ואסיים באנטי מהפך של 2015.

המחשבה שהזמן החולף ייטיב את יחס הממשלה והמנהל לקיבוצים, הינה מופרכת ומנותקת מהמציאות, יותר ויותר קבוצות בחברה הישראלית, כל אחת מהאנטרסים שלה רואים במגזר הקיבוצי “סדין אדום”, שיש להלחם “בזכויות היתר” שלו.

רוחות אלה, שיש להן ביטוי פוליטי, עלולות להביא בסופו של דבר במבחן הזמן, להרעה בתנאי החכירה של המנהל באופן שהקיבוצים עוד יתגעגעו להחלטה 1155, הנוראית כל כך מבחינתם. כאמור, במבט רטרוספקטיבי ההחלטות מעולם לא השתנו לטובה.

נראה כי המחסום היחיד של מעבר חזרה מן המסלול החוזי למסלול הקנייני, נעוץ בפחד הקמאי, מפני אובדן הציביון הקיבוצי בשל יכולת הסחרות במקרקעין המשוייכים. הפחד הזה מלובה ע”י הממסד הקיבוצי, להערכתי בעיקר מתוך חשש ממסדי (אולי לא מודע) לאובדן שליטה בנכסים ולא ממניעים רציונאליים. בדרך נשכחו הרציונאלים מאחרי תהליך השיוך, תוך ניצול חוסר ההבנה של מרבית החברים בהבדל שבין שיוך קנייני לשיוך חוזי.

אין ספק, כי ניתן להגביל את הסחרות בקרקע בבעלות החבר באופן שלא תפגענה זכויות הקניין של החבר מחד, ולא יפגע האופי והצביון של הקהילה מאידך. לא חסרים ישובים קהילתיים השומרים על אופיים המיוחד ללא שיוך חוזי, ואם יהיה לאורך השנים שינוי מסויים במרקם החברתי כתוצאה מכך, ניתן רק לברך. ובכלל, צו השעה בחברה הישראלית, כמסקנה הכרחית מהבחירות האחרונות הוא לצאת מהבועה ולהתחבר. לא להסתגר עוד בגבולות “המחנה” בין יפי הבלורית והטוהר.

רק טוב יצא לחברה הקיבוצית והכי חשוב לחבר הקיבוץ, מן השיוך הקנייני.

לבירורים ומידע נוסף צור קשר

דילוג לתוכן