Menu

אחריות המעביד

אחריות המעביד לבטחונו ולשלומו של העובד

חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, והלכה היא כי במסגרת חובתו זו, על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לכלי עבודה בטוחים, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם, ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. (ראה ע”א 663/88 שריזיאן נ. לבידי אשקלון, פ”ד מז (3) 225). וראה גם בע”א 371/91 חמוד סובחי נ’ רכבת ישראל, פ”ד מז (3) 345, בעמ’ 350-349:

“הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו שמא ייפגעו במהלך עבודתם- וחובה כוללת זו נחלקת לחובות משנה, ובהן החובה להנהיג “שיטת עבודה אשר תשמור עליהם (על העובדים – מח) מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש…”

וראה לעניין זה גם ע”א 8133/03 עודד יצחק נ’ לוטם שיווק, פ”ד  נט (3) 66,  כדלקמן:

“הכלל, ככל שהוא נוגע לנזיקין ותאונת עבודה שבה נפגע עובד, הינו כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה. כלל זה יסודו בשוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, ועל-כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד”.

במסגרתה של חובת זהירות זו נפסק לא אחת, כי על המעביד לדאוג לבטיחות עובדיו ע”י העברת הוראות בטיחות מתאימות, הנהגת שיטת ותנאי עבודה בטוחים והקפדה על יישום מלא של הוראות הבטיחות תוך כדי העבודה. חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדו, עולה בהרבה על זו של העובד כלפי עצמו, שכן רצונו של העובד הוא לבצע את הנדרש ממנו ואין בידו את הפרספקטיבה הנכונה כדי לשים את נושא הבטיחות במקום הראשון. המעביד נושא באחריות ליצירת סביבת עבודה בטוחה הלכה למעשה
(ראה למשל ע”א 477/85 בוארון נ. עיריית נתניה, מב 1 415;
בע”א 8133/03  עודד יצחק נ’ לוטם שיווק בע”מ ואח’ (פורסם בנבו), התייחס בית המשפט העליון לאמצעי הזהירות אותם היה על המעביד לנקוט וציין כי:

“העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא  נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד, והאחראי במקום העבודה מטעמו, חייב להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבקרו של יום כשגופו שלם, ייצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך, על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שיימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שמבצע העובד מטיבה ומטבעה”

ובהמשך..
“הסיכונים שנלקחו בנסיבות המקרה אינם סיכונים סבירים. במקום בו ניתן להתגונן מפני פגיעת נזק גוף באמצעים פשוטים כגון סימון המוטות, חבישת משקפי מגן, הדרכה והקפדה על כללי עבודה נכונים, איני סבורה כי ניתן לומר כי הסיכונים שנלקחו היו סבירים..” ( שם, עמ’ 79-80, ההדגשה שלי – א.ג.).

לא בנקל יקבע אשם תורם לעובד

הלכה פסוקה היא, כי לא תוטל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם, “אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין” (ראה ע”א 663/88 שריזיאן נ. לבידי אשקלון).
יש לדקדק עם המעביד ולהקל על העובד בייחוס רשלנותו התורמת; היסוד לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו. (ע”א 655/80  מפעלי קרור בצפון בע”מ נ’ מרציאנו ואח’, (פ”ד לו (2) 592, 604).
יפים לעניין זה דברי ביהמ”ש העליון בע”א 477/85 בוארון נ. עיריית נתניה שלעיל:

“…עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע – עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת”.

וראה דברי השופט לנדוי ז”ל בע”א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ’ שירותי נמל
בע”מ ו- 3 אח’ :

‘עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים’.”

ובע”א  100/66 בראון נגד פעמון, פד”י כ’ (3) 183, בעמ’ 191, שם נקבע:
“פועל בעבודה חייב לעשות את אשר אומרים לו לעשות וכפי שאומרים לו לעשות; הוא אינו חייב לערער אחרי שיטת העבודה הנהוגה, לחפש בה מומים, לגלות בה סכנות נסתרות , לחשב חשבונות ולהמציא דרכי מניעה משלו. כל זמן שהוא ממלא את תפקידו בדרך שהסבירו לו, הרי יוצא חובתו כלפי המעביד וכלפי עצמו ואין למצוא בו אשמת רשלנות.”

אחריות המעביד בתאונת עבודה

לבירורים ומידע נוסף צור קשר

דילוג לתוכן