הגשת ראיות בערעור

הכלל המעוגן בתקנה  475 לתקנות סדר הדין האזרחי,  הינו, כי בעלי דין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות. הכלל אינו מוחלט ויש בו חריגים, שהפעלתם נתונה לשיקול דעתה של ערכאת הערעור.

בית המשפט שלערעור זכאי להרשות הגשת ראיות נוספות בערעור, במקרה שבית המשפט בערכאה ראשונה סירב לקבל ראיות שהיה צריך לקבלן, או שמדובר בראיות חשובות למתן פסק הדין, או מסיבה חשובה אחרת אותה עליו לנמק בהחלטתו המתירה את הגשת הראיה.
בפועל, יישום החריג נעשה במשורה, במקרים נדירים כצעד יוצא דופן, ונקבע בפסיקה כי על ערכאת הערעור לפעול "ביד קמוצה" בבואה לשקול התרת הגשת ראיות נוספות.

באותם מקרים בהם מדובר בראיה הנוגעת לעניינים שארעו לפסק דין, ניתן משקל רב לשאלה מה הסיבה לכך שהראיה לא הוגשה במועד. יש להוכיח, כי המבקש לא ידע על הראיה ולא יכל היה לגלותה בשקידה ראויה ולא נהג בחוסר תום לב.
נקבע, כי לא ניתן להשתמש בערכאת הערעור כמקצה שיפורים לניהול לקוי של ההליך בערכאה הראשונה.

אם זאת נראה כי ככל שחיוניות הראיה שהגשתה מבוקשת גבוהה יותר למלאכת עשיית הצדק כן תגבר הנטייה לקבלה למרות מחדלי בעל הדין או בא כוחו בערכאה ראשונה, כך שהפרוצדורה לא תגבר על המהות, שהרי כדבריו הציוריים של השופט זוסמן בע"א 189/96 ששון נ. קדמה:
"הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצות את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל הדין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה".