Menu

נהיגת ילד

מי יפצה במקרה של נהיגת ילד ללא הסכמת הוריו?

האם מי שנהג ברכב ללא רשות מפורשת של הוריו ברכבם ונפגע בתאונת דרכים  זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ומה דינו של נוסע ברכב שידע על כך?
ס’ 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מונה את מי שאינם זכאים לפיצוי לפי החוק:

  1. מי שגרם לתאונה במתכוון;
  2. מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות),    
    תשכ”ד-1964 5, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;
  3. מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפגע מחמת אי תשלום אגרה;
  4. מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע.
  5. מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;
  6. בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטול לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.

בפרשת מזור שנידונה בפני שלוש ערכאות קבע בית המשפט השלום כי: “נער שלקח את מפתחות הרכב של אביו ללא רשותו, ונהג ברכב, אין לראותו כמי שביצע עבירה של נהיגת רכב ללא רשות מבעליו לצורך האמור בס’ 7 (2) לחוק הפיצויים לנפגע י תאונות דרכים”

כאמור, לפסק דין זה של בית משפט השלום נדרשה ערכאת ערעור, אשר אימצה את קביעת הערכאה הראשונה ופסקה כך :

“נשאלת השאלה, האם עצם לקיחת הטרקטורון על ידי המערער 1 ללא רשותו של המערער 2 מהווה הפרה על פי ס’ 7(2) לחוק הפלת”ד וכך בעצם לא היתה כל הצדקה מצידה של המשיבה לפצות את שי בסכומים הנקובים, מה גם שלטענת המערערים היה שי שותף לנטילת הטרקטורון ללא רשות. בנקודה זו  יש מקום לאימוץ הדברים שנאמרו בפסק הדין נשוא הערעור ולפיהם : “ברור הוא שמבחינתו של האב (וגם על פי כל היבט ציבורי), אין הבן, גם אם הפר את האיסור, בגדר של עבריין הגונב את רכבו של אדם אחר” (עמ’ 3 לפסק הדין).

גישה זו, גישה ראויה היא ואין זה מתקבל על הדעת כי כל אימת שבן ממרה את פיו של אביב ומפר את הוראותיו יראה בו אביו והציבור כולו כעבריין, גם כאשר מדובר בשימוש בכלי רכב יקר הדורש הסמכה ספציפית לצורך הפעלתו”

ראה ע”א 1063/01 מזור מנחם נ. קרנית

בית המשפט העליון (ב’ השופטת דורנר) דחה כאמור בסיכומי התובע את בקשת רשות ערעור שהוגשה מחמת שאינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות שכן : “זה מכבר נפסק, כי אי נקיטת אמצעים יעילים למניעת נהיגה ברכב עשויה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהיגה זו. ראה דברי השופט משה לנדוי בע”א 139/64 “קלדונין” ואח’ נ. גבאי ואח’, פ”ד י”ח (3) 417 בעמ’ 420 ודברי השופטת שושנה נתניהו בע”א “קרנית” נ. עוזי, פ”ד מא (4) , 754 בעמ’ 767-768.”

עוד נקבע בעניין “מזור”,  כי כאשר האב אינו נוקט בפעולות שיש כדי למנוע את הנהיגה בטרקטורון, מתיר אותו מופקר מקום שאינו בשליטתו (גם אם נעול), ומותיר את המפתחות במקום שהבן יכול למצוא אותם בנקל, יש לראות אותו כאילו לא עשה דבר מבחינת איסור שימוש, דהיינו התיר את השימוש. באי נקיטת הפעולות הדרושות מצד האב יש משום היתר מכללא לנהיגת הבן ואין נשללת החזקה העובדתית, כי מי שנוהג בכלי רכב הוא בעליו או לחילופין מי שנוהג ברשות הבעלים. וכך נקבע שם:

“אכן לא מן הנמנע כי המערער 2 אסר על בנו  לא לעשות כל שימוש בכלי הרכב, אך כפי שצויין לעיל לא עשה מספיק ואין במעשיו של האב בכדי לפתור אותו מחבות לנזק שכן היה עליו לצפות כי בנו המתבגר ינסה לעשות שימוש בטרקטורון ועל כן היה עליו לפעול בצורה רצינית על מנת להבטיח כי בנו לא יוכל לעשות בו כל שימוש. עצם העובדה כי האב לא עשה כן, משמעותה היא כי לא עשה דבר , שכן האיסור בפני עצמו אינו יכול לעמוד בפני נער מתבגר בשנות העשרה לחייו המחפש ריגושים, ואיסור שכזה יכול ויהווה את זריקת הדחף לצורך נטילת אותו טרקטורון וביצוע המעשה האסור על אף האיסור מצד האב.

בית המשפט העליון התייחס לעניין וקבע כי קיימת חזקה עובדתית, הקובעת שהנוהג בכלי רכב הוא בעליו או לחילופין מי שנוהג ברשות הבעלים. במידה וטענתו של המערער 2 במקרה שלפנינו היא כי בנו השתמש ברכב שלא ברשות הרי שהוא טוען  למצב בלתי רגיל ועליו מוטלת חובת ההוכחה (ע”א 259/63 חיים נ. קלקשטיין, פ”ד י”ח (3) 662 וכן א’ ריבלין, תאונות דרכים, מהדורה 3, 1999, עמ’ 3539  ואכן במקרה נשוא הערעור לא עלה בידו של המערער 2 להוכיח נקודה זו, כלומר, כי בנו עשה שימוש ברכב ללא היתר. יתרה מכך, חזקה זו נתמכת בהלכה הפסוקה הגורסת כי רשות קיימת גם אם ניתן לנהיגה בפועל היתר מכללא … משמע אין כל צורך כי אותו השימוש ברכב יעשה בהיתר מפורש. כל עוד לא ננקטו הפעולות לצורך הבטחת אי השימוש, הרי שניתן לראות בהמנעות מעשיית הפעולות היתר מכללא, כפי שעולה מן הראיות במקרה דנן….

לאור הדברים הללו הרי שברגע שנהיגתו של המערער 1 הייתה מאושרת, בין אם במפורש ובין אם היה זה אישור מכללא מוטל היה על המשיבה לפצות את שי כדין”

עינינו הרואות, כי בית המשפט המחוזי ובעקבותיו בית המשפט העליון, אימצו את קביעת בית המשפט השלום וקבע כי נטילת המפתחות ע”י הבן ושימוש ברכב אביו, גם אם תוך המריית פיו,  אין בה כדי להוות שימוש ברכב ללא רשות כמשמעותו בסעיף 7 (2) לחוק הפלת”ד ולמצער, מהוות נסיבות אלה משום הסכמה מכללא לשימוש.

פסיקה זה רלבנטית לגבי מי שנהג ברכב וביתר שאת לגבי מי שנפגע כנוסע ברכב ביודעו את נסיבות נטילתו.

לבירורים ומידע נוסף צור קשר

דילוג לתוכן