בקישור הפניה למצגת מצוינת של ד”ר רמי מאור המסבירה את התנאים שהתקיימותם נדרשת לשם עמידה בקונצנזוס הרפואי סביב קביעת הקשר הסיבתי בין שיתוק מוחין לרשלנות בלידה. 
למרות שלאורך השנים חל כרסום בנחרצות ובקשיחות של התנאים שנדרשו לפי דו”ח הקונצנזוס המקורי מ1999, כלומר נוצרה הכרה של הקהילה הרפואית בכך שגם מקרי שיתוק מוחין שאינם עומדים בכל תנאי הקונצנזוס יכולים לנבוע מאירועים במהלך הלידה, עדיין, לצערי, נטיית בתי המשפט היא לראות באי עמידה בתנאים הקשיחים , כסיבה לדחיית תביעות רשלנות רפואית חרף הוכחת רשלנות של הצוות הרפואי במהלך הלידה.

למען עשיית הצדק, יש לקוות, כי המגמה של “הקלה” בתנאי הקונצנזוס בספרות הרפואית תימשך, ובסופו של דבר תחלחל גם לאולמות השיפוט, כך שינתן סעד גם לאותם נפגעי שיתוק מוחין שהייתה רשלנות בעניינם אך תביעתם הייתה נדחית בשל אי עמידה בחלק מתנאי הקונצנזוס.עם זאת, יש להודות, שלאור היותו של הקונצנזוס חסם מעולה בפני תביעות רשלנות רפואית, אין לקהילה הרפואית תמריץ מספק לעשות כן…

“הקונצנזוס” מעצם הגדרתו ככזה אינו משקף את כל העמדות של הרופאים המתמחים בנושא אלא את הזרם המרכזי, ומתבסס על נתונים סטטיסטיים שאינם מוחלטים ואינם שוללים בצורה נחרצת קשר סיבתי, במקרים בהם קיים שיתוק מוחין שאינו עונה על תנאי הקונצנזוס.

בהתחשב בנטייה הטבעית של הרופאים להסיר מעצמם את האחריות למקרי שיתוק מוחין, מוטב היה, כי בתי המשפט היו מפעילים שיקול דעת רחב יותר בכל מקרה, ומשתמשים בצורה עקבית יותר בחזקות ראייתיות המעבירות את נטל ההוכחה אל בתי החולים במיוחד במקרים בהם הוכחה רשלנות רפואית בלידה, אך קיים קושי בהוכחת הקשר הסיבתי בשל אי התקיימות תנאי הקונצנזוס במלואם.